אחד הכלים הבסיסיים בחשיבה הכרתית (שיטת “ימימה”) הוא הקשב. ולא רק הקשב באופן כללי, אלא הקשב המופנה פנימה.
היכולת להקשיב טמונה בכל אחד/ת מאתנו, והיא, כמו שריר, ניתנת לחיזוק והעצמה, כלומר, ככל שנתרגל אותה היא תגדל ותתרחב. כשאני אומרת “כלי בסיסי” אני בעצם מתכוונת יותר לפלטפורמה, למשטח עבודה, להנחת יסוד, במלאכת ההתקרבות פנימה.
הקשב המופנה פנימה, שהוא בעצם סוג של התבוננות פנימית, טומן בחובו מספר רבדים –
ראשית, נשאלת השאלה- מי הוא המקשיב פנימה?
אותה נוכחות, אותה מהות , אותה הכרה נוכחת, או במילה אחת “הצופה”.
הצופה מחובר לנקודה הגבוהה שבכל אחד ואחת מאתנו, כמו צופה על המתרחש במרחב הפנימי.
בהגדרה, הצופה במהותו אינו מעורבב עם רגשות או חלקי עומס שעולים במערכת.
כשאנחנו מתרגלים קשב, אנחנו בעצם גם מתרגלים נוכחות הכרתית, כי הצופה הוא זה שמקשיב, הוא הרואה, המתבונן פנימה. ולכן תרגול קשב מחבר אותנו עוד לנוכחות ההכרתית שאנחנו.
רובד נוסף לקשב הוא ההפרדה.
כשאני קשובה פנימה, כמבקשת לראות מה עולה במערכת הפנימית, מה מבקש להתגלות,
ונגלה לי חלק עומס (כעס/עלבון/הרגשת דחייה/ חוסר ערך עצמי וכו’) – מעצם ההתבוננות בו, מתחזקת ההפרדה ממנו – כלומר – חלק העומס שעולה עכשיו הוא לא אני ! הוא לא מאפיין שלי או חלק ממהותי, אלא הוא חלק עומס שמקורו ברישום עבר ואותו אני נושאת.
ההתבוננות וההפרדה מאפשרים לראות את חלק העומס שעולה כמו שהוא, כלומר, כנפרד ממני, וכמבקש להשתחרר.
ההתבוננות, הראיה הנקייה, הקשב הנוכח, הכרחיים על מנת לאפשר את השחרור של עומסי עבר.
היכולת לראות את המתרחש פנימה היא חלק משמעותי והכרחי לתהליך ההתקרבות והחזרה למהות. הבקשה היא לראות את שמבקש להתגלות, כי רק כך, יתאפשר לו שחרור.
וְע֣וֹד מְ֭עַט וְאֵ֣ין רָשָׁ֑ע
וְהִתְבּוֹנַ֖נְתָּ עַל־מְקוֹמ֣וֹ
וְאֵינֶֽנּוּ׃ תהילים ל”ז פסוק י’.
רובד נוסף בקשב, הוא הנוכחות שלו.
הקשב מתבקש להיות נוכח, פעיל. סוג של עירנות פנימית, מעין עירות מאפשרת.
הקשב שקט, נוכח, לא מעורבב, מאפשר, חובק ומתרחב. ככל שמתרגלים אותו הוא נוכח יותר ויותר, כמו חולש על המערכת, כעובר בין חלקיה.
כשהוא מעמיק, הקשב, הוא מזהה עוד ועוד קולות שנארגו כשייכים למארג הפנימי.
מתגלות עוד שכבות, אמונות מגבילות, קולות שאינם שייכים למהות, אלא כאלה שנרשמו במערכת ע”י הילד/ה כשייכים לו/ה.
היכולת לראות מאפשרת זיהוי – מה הוא החלק עליו מתבוננת – האם החלק מטיב איתי? משמח? מרחיב? מעצים? או האם מכווץ? מעציב? מכביד?. הזיהוי מאפשר בחירה, אם מטיב – ניתן לבחור בו כמשתייך ואם לא – מאפשרים לו שחרור.
החופש הפנימי מתבטא ביכולת לבחור – את הכוונה, ההרגשה, המחשבה המטיבה, המעשים המשמחים מול האוטומט, המחשבות המורידות, המכבידות והמכווצות.
הקשב הוא המאפשר את הבחירה הפנימית ומכאן, את החופש לאדם להיות עוד קרוב לעצמו.
מוזמנים ליצור קשר, בשמחה.
עמית ליהיא
